איבד הכרה בבית הספר, הרופאים לא בחנו לעומק את הרקע המשפחתי – והנער עבר אירוע דומה שהוביל לנזק מוחי קשה
הנער בן ה-13 נבדק גם בבית חולים הדסה וגם בקופת החולים מכבי, ובשני המקומות לא אובחנה הפרעת קצב לבבית גנטית ∙ קופת החולים הגיעה להסכם פשרה עם משפחת הנער, הדסה סירבה להתפשר והפסידה את התיק∙ עוה"ד איאד מטאנס, שייצג את התביעה : "הצוות הרפואי יכל לאבחן את הבעיה הגנטית מוקדם יותר ואז ניתן היה למנוע את אובדן ההכרה השני ואת הנכות הקשה"
תביעת רשלנות רפואית שהגיש עוה"ד איאד מטאנס כנגד בית חולים הדסה וקופ"ח מכבי חייבה את בית המשפט לקבוע לא רק האם אכן הייתה רשלנות ומה היקף הנזק, אלא גם כיצד לחלק את האחריות בין בית החולים לבין קופת החולים – שני הגופים שטיפלו בד', נער בן 13 שאיבד את ההכרה בבית הספר.
שני מקרי עילפון בהפרש של שנה
אובדן ההכרה הראשון של הנער התרחש כשהיה בן 13. ד' התאושש תוך מספר דקות, ופונה באמבולנס לבית חולים כשהוא בהכרה מלאה. בחדר המיון נשאלו הנער ואמו שהגיעה איתו לגבי עבר משפחתי של סינקופה (המונח הרפואי לעילפון). גם במחלקת הילדים נשאלה השאלה הזו, וכך גם בבדיקה נוספת שביצע קרדיולוג ילדים מבית החולים כעבור יומיים. בכל שלושת המקרים ביצעו הרופאים תשאול חלקי בלבד, לגבי ההורים ושני האחים הבוגרים של ד', ולא וידאו היעדר בעיות לבביות במשפחה המורחבת.
לאחר השחרור מבית החולים, טופל הנער במסגרת קופת החולים במקום מגוריו, ובפרט נבדק ע"י קרדיולוג של הקופה אשר הפנה אותו לביצוע בדיקות שונות. כעבור כשנה, שוב בבית הספר, ד' התלונן על סחרחורת ומיד לאחר מכן איבד את ההכרה. צוות מד"א שהגיע למקום מצא את הנער מחוסר הכרה, ללא דופק וללא נשימה.
מקרי המוות שלא נלקחו בחשבון
במהלך האשפוז לאחר הסינקופה השנייה, נשאל דודו של ד' לגבי ההיסטוריה המשפחתית. הוא סיפר מייד על שני מקרי מוות בגיל צעיר מאוד, 19 ו-20, שהתרחשו במשפחה המורחבת. בשלב זה התעורר חשד בבית החולים כי הגורם לאובדן ההכרה הוא פגם תורשתי שמוביל ל-CPVT (הפרעת קצב).
בדיקות גנטיות אישרו שאכן ד' סובל ממוטציה ב-DNA. למרבה הצער האבחון היה מאוחר מדי, מפני שלאחר אובדן ההכרה הנוסף הנער סבל מפגיעה מוחית משמעותית: הוא עבר הליך שיקום ממושך, וגם לאחר מכן נותר עם נכות מוטורית וקוגניטיבית הכוללת מגבלות קשות בתנועה ולכן צורך בכיסא גלגלים, תנועות בלתי רצוניות בגפיים, קושי ניכר בריכוז, זיכרון ירוד ותפקוד לקוי באופן כללי.
מי "תרם" יותר לפגיעה, בית החולים או קופת החולים?
ההורים של ד' פנו לעוה"ד איאד מטאנס, מומחה לרשלנות רפואית ודיני נזיקין. הוא ערך כתב תביעה מפורט וצירף שתי חוות דעת מומחה: האחת של מומחה לרפואה פנימית, בנושא האחריות של בית החולים וקופת החולים, והשנייה של נוירולוג בנוגע להיקף הנזק.
חוות הדעת הראשונה קבעה במפורש כי במקרים של סינקופה אצל נער צעיר, הפרקטיקה הרפואית מחייבת תשאול מעמיק, גם לגבי בני המשפחה המורחבת. בית החולים טען כי בוצע תשאול כזה, אולם התביעה הוכיחה כי על-פי הרישומים, גם אם הרופאים התכוונו לשאול זאת, הניסוח לא היה ברור מספיק וכתוצאה מכך לא התקבל מידע קריטי ביחס למצבו הרפואי של הנער.
בית המשפט קיבל את חוות הדעת שהציג עוה"ד מטאנס גם ביחס לרשלנות של קופת החולים. אמנם הקרדיולוג הפנה את ד' לבדיקות שונות, אולם גם הוא לא ביצע תשאול מקיף. בהקשר זה כדאי לדעת שהפגם הגנטי ממנו סבל הנער לא יכול להתגלות ב-MRI ובמרבית המקרים גם לא בבדיקת מאמץ – כך שהבדיקות היו למעשה חסרות משמעות.
כב' השופט פרידמן, שדן בתיק, ציין בפסק דינו שהרשלנות של בית החולים עלולה הייתה להשפיע לרעה על ההתנהלות בקופת החולים, מתוך אמונה שבבית החולים כבר נערך תשאול מלא. יחד עם זאת הוא הדגיש כי הטיפול בקופת החולים נפרס על-פני שנה שלמה, ועל כן קבע כי חלקה של קופת החולים באשם הוא 65%, ואילו חלקו של בית החולים הוא 35%.
גובה הפיצויים
ביהמ"ש חייב את הדסה לפצות את התובעים בסך כולל של 3 מיליון ₪, זאת בנוסף לסך של 770 אלף ₪ שאותו שילמה קופ"ח מכבי במסגרת הסדר הפשרה החלקי. כמו כן, ביהמ"ש לקח בחשבון כי התובע 1 קיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבאות חודשיות של נכות כללית, שירותים מיוחדים וניידות, בסך כולל של כ- 4 מיליון ₪.
